מאת יאיר אילן.

אז רצה הגורל ונולדתי בן-אדם בריא, עם פרופיל מלא בתשעים ושבע הוכחות שאני כשיר פיסית ונפשית להיות לוחם.
"הכל מבחירה" אמרו אנשים- אבל בעצם, אף אחד לא שאל אותי אם אני בכלל מעוניין לשרת בצבא, או אם אני רוצה אולי לשרת בתור ג'ובניק, מבלי שאצטרך להיכנס ברוורס לקב"ן, או להיזכר שדוד של סבתא של חבר שלי, הוא קודקוד רציני בקומבינות.
כבר אז אזרחי המדינה לא טבעו במוטיבציה לשרת בקרבי, אבל הייתי שלם עם עצמי – פחות או יותר.
במשך שלוש שנים ביליתי את רוב הזמן בצבא: כמעט כל יום אכלתי אוכל צבאי, ישנתי באוהל צבאי לבשתי את שיא האופנה הצבאית, קיבלתי דיבור צבאי, חשיבה צבאית, שברי מאמץ צבאיים ו...אה בעצם בלבנון השתנתי בבקבוק אזרחי !
כביכול "החלטתי" לא להשתמט ולא ללמוד בישיבה, לא יצאתי הביתה כל יום, לא ישבתי במשרד או בחדר ממוזג ולא קיבלתי שום הכשרה שתעזור לי באזרחות ( חוץ מלהיות שומר ).
לא עבדתי בזמן הצבא ולא למדתי, לא ראיתי הרבה ממה שקורה סביבי באזרחות , לא ראיתי איך אני מפספס את חברה שלי שמסתבר שאהבתי ( הרי חברה לא מסיימת מסלול ) ובקושי ראיתי את עצמי.
היו גם כמה מקרים של סכנת חיים- אבל מי סופר?  הרי עד שאתה לא בבית חולים או בארון, אף אחד חוץ מאמא שלך לא חושב על זה, אחרת איך תתפקד??
שלוש שנים סחבתי בידיעה שהזמן מתקתק, ושלא נולד עוד אף מניאק שיכול לעצור אותו.
שלוש שנים הייתי שלם עם ההתנתקות והאדישות, וחשבתי שאחר-כך זה נגמר !
לא ידעתי , ואולי לא עיכלתי, שעם השחרור רק מסתיימת הטירונות, ואז מתחיל השירות האמיתי.
עכשיו נשאר רק לסחוב עוד עשרים שנה, אלא שהפעם יש עוד פחות אנשים כמוך, וקצת יותר קשה לסחוב על הגב את כולם.
פעם בשנה תולשים אותך מהחיים, מהאישה, מהילדים, מהעבודה ומהלימודים - ובום – הכל חוזר חזרה, הלבוש, האוהל, האוכל והסכנה, הכל דומה,  רק ללא האדישות וההתנתקות של ילד בסדיר.

אני מתנצל בפנייך מולדת אהובה שהראש שלי התחיל לעבוד פתאום. אני יודע שאסור לחשוב בדילוג אחרון לפני הסתערות, ושחייל טוב לא חושב על פוליטיקה
אבל מדינת ישראל היקרה – היום אני מבין קצת יותר !
היום אני מבין את חוסר השוויון, ואת העובדה שרק אחוזים בודדים מאד נוטלים על כתפיהם את בטחון המדינה.
אותו רוב במדינה הדמוקרטית שאני חי בה, יחליט בשבילי על ביצוע פעולות, אבל רוב רובו לא ייקח בהם חלק.
ישנם אפילו שרים לרוב, שיכולים לשלוח אותי למות בקרב, למרות שהם וילדיהם לא לבשו ירוק מעולם.
ותסלחנה לי חלק מהבנות, ויסלחו לי הג'ובניקים , וכל אלה שלא מסכנים את חייהם בצבא, אתם יכולים לפחות לישון יותר טוב בלילה, מבלי לפחד ממש שהמצב יתדרדר ושתפסידו פתאום את כל הסימסטר.
אתם לא מחסירים פעימה כשמלאכי חיזקיה נשמע בחדשות קצת מבוהל, או כשרוני דניאל מדבר על לחזור ללבנון. אין מה לעשות, על רוב העם זה לא משפיע אישית- לרובם אין את ההתלבטות ואותם כבר לא שופטים !!
צחוק הגורל הוא שאחרי כל זה, אני זה שצריך לחיות עם הקונפליקט של השירות בשטחים, וצדקת המלחמה וחוסר השוויון, ומידת ההקרבה שאני מוכן להקריב
וכל החלטה שהיא שאני אקח, לא תהיה מקובלת על החברה:
יקראו לי סרבן אם יהיה לי קצת מצפון, וישפטו אותי לכלא, אם אחליט פעם אחת שאני לא בא, כי בא לי קצת חופש.
רצה הגורל ונולדתי בן-אדם בריא, ועכשיו גם עם מודעות לעובדה שאני אולי על תקן פראייר.
אז את מי זה יעניין שכשישלפו אותי בצו "מיוחד" מהבית, אני אשאיר אישה וילדים דואגים ומתגעגעים, ועסק שאין מי שידאג לו, ואולי עבודה שתהיה אבודה, וסימסטר שיושלם בשנה הרביעית.
הנה - מלחמה בשטחים, ובמלחמה כמו במלחמה,  חמישה אחוז מילואימניקים
סוחבים מדינה.

ואנחנו לא זקוקים לרחמים, ובטח לא לביקורות, אנחנו זקוקים להבנה והתחשבות.
אלו יביאו לנו את הכוח
הכוח שיעזור לנו לתרום בלב שלם.
הכוח לדעת שיש מי שדואג לצרכים שלנו, שהם כל כך רבים, כל כך פשוטים
ורק נובעים מכורח הנסיבות.
אני מודה שבכל פעם ההחלטה ללכת קשה יותר ויותר.
אבל עכשיו, אחרי שעוד בן אדם קורא שורות אלו
אולי התווסף עוד אזרח שמבין את הצורך בשינוי.
אולי עכשיו יש עוד מישהו שיוכל לגרום לצדק ולשוויון לבוא לידי ביטוי.
ואז אני מבטיח בשם כולנו – ההחלטה לתרום תהיה הרבה יותר קלה !
בתודה, חייל מילואים.